זיתים שחורים שהשחירו על העץ
כבושים בטעם של פעם · כ-500 גרם · ארבעה רכיבים
ללא מייצבי צבע
ללא חומרים משמרים
כשר למהדרין
ערלה, טבל ושביעית
רוב הזיתים השחורים בעולם מעולם לא היו שחורים
זה נשמע כמו טריק, אבל זו פשוט תעשייה. הזית השחור המוכר מהקופסה — האחיד, המבריק, זה שיושב על הפיצה — נקטף ירוק. הוא הופך לשחור אחר כך, במפעל.
התהליך נקרא "סגנון קליפורניה": הזיתים מושרים בתמיסה בסיסית, ומזרימים דרך המכלים אוויר דחוס שמחמצן את התרכובות הפנוליות ומשחיר אותן. כדי שהצבע יהיה אחיד ויחזיק מעמד, מוסיפים פרוס גלוקונאט — תרכובת ברזל שמקבעת את הגוון.
אין בזה שום דבר לא חוקי, ואף אחד לא מוסיף שם צבע מאכל. אבל צריך להגיד את זה בפשטות: הצבע השחור הזה נוצר בתהליך, לא בהבשלה.
משק מדליה עשו את זה אחרת. הזיתים נשארו על העץ ועברו את המסלול המלא — ירוק, סגלגל, שחור — עד שהשחירו לבד. לכן הגוון שלהם לא לגמרי אחיד. זה לא פגם — זה הסימן.
זיתים איכותיים ממשק מדליה, מלח, פלפל חריף, לימון.
זהו. זו כל הרשימה, מועתקת מהתווית. ארבעה רכיבים — ואף אחד מהם אינו חומר משמר, מייצב צבע, מווסת חומציות או מגביר טעם.
שווה לעצור על שתי מילים שם: פלפל חריף ולימון. הזיתים האלה לא סתם כבושים — הם מתובלים. יש בהם נגיעת חריפות עדינה וחמיצות לימון שנבנו לתוך הכבישה לאורך זמן, ולא נזרקו לצנצנת ברגע האחרון.
מה זה אומר בשבילכם: הם מגיעים מוכנים. אתם לא צריכים לתבל אותם, ובמתכונים כדאי לטעום לפניכם שאתם מוסיפים מלח, לימון או חריף — הם כבר שם.
מה ההבשלה עושה לזית
כשזית נשאר על העץ, שני דברים קורים לו בו-זמנית. הוא ממשיך לצבור שמן, והבשר שלו מתרכך. ובמקביל, חלק מהתרכובות המרירות והחריפות שלו נשחקות.
התוצאה היא בדיוק מה שמרגישים בפה: מרקם חמאתי במקום פריך, וטעם עגול ועמוק במקום חד וחמצמץ. פחות התנגדות, יותר עומק.
זו גם הסיבה שהם עובדים אחרת במטבח. זית ירוק מבוקע נשאר זית גם אחרי שקצצתם אותו. זית שחור בשל נמס לתוך הדברים — לרוטב, ללחם, לטפנד — ומשאיר אחריו עומק.
שאלה שנשאלת הרבה, ויש לה תשובה פשוטה: זה אותו פרי, מאותו עץ. ההבדל הוא מתי קטפו אותו.
| שחורים | ירוקים מבוקעים | |
|---|---|---|
| מתי נקטפים | אחרי שהשחירו על העץ | לפני ההבשלה המלאה |
| מרקם | רך וחמאתי | מוצק ופריך, נושך חזרה |
| טעם | עגול, עמוק, מתקתק | חד, חמצמץ |
| מרירות | כמעט אינה מורגשת — נשחקה בהבשלה | נגיעה נוכחת, וזה חלק מהאופי |
| פוליפנולים | נמוכים יותר | נוטים להיות גבוהים יותר |
| הכי מתאים ל־ | טפנד, פסטה, לחם, תבשילים, מאפים | קערה על השולחן, סלטים, מרינדה |
אין כאן "טוב יותר" — יש שני דברים שונים. אצלנו שניהם באים מאותו משק ובאותו מחיר, אז אפשר פשוט לקחת אחד מכל אחד. לדף הזיתים הירוקים המבוקעים
מים מליחים — ולמה זה לא סתם סיפור
עצי הזית של משק מדליה מושקים במי בארות מליחים מעומק האדמה. במקום אחר זו הייתה בעיה; בנגב זה מה שיש, וזה מה שהופך את המים המליחים למאפיין של הפרי.
והמחקר מצביע לאותו כיוון: עבודות שבחנו השקיית זיתים במים מליחים מצאו עלייה בתכולת הפוליפנולים בפרי ובשמן — התרכובות שאחראיות למרירות, לחריפות ולעומק הטעם. באותה נשימה נמצאה גם ירידה בתכולת השמן בפרי.
ליצרן שמן זה טרייד-אוף. לזית שולחן זה בדיוק הכיוון הנכון: פרי ארומטי יותר, עם אופי חזק. עץ שעובד קשה יותר מייצר פרי מעניין יותר — וזה לא סלוגן, זו פיזיולוגיה של צמח בעקה.
איך אוכלים אותם
כלל אחד מעל כולם: הם כבר מתובלים. טעמו לפני שאתם מוסיפים מלח, לימון או חריף — שלושתם כבר בפנים.
- טפנד בשלוש דקות. מגלענים ומעבדים עם שמן זית ושן שום. זהו. הלימון והחריפות כבר שם, ולכן זה טפנד שדורש פחות ממכם משאר הטפנדים.
- בפסטה. קוצצים גס ומוסיפים לרוטב עגבניות בחמש הדקות האחרונות. הם מביאים איתם מליחות, חמיצות ונגיעת חריפות — כלומר כמעט את כל התיבול של המנה.
- בלחם ובמאפים. מקפלים לתוך הבצק בסוף הלישה. עם קמח הכוסמין של אותו משק זו סגירת מעגל נעימה.
- כמו שהם. בטמפרטורת החדר, לצד גבינה. חצי שעה מחוץ למקרר מחזירה להם את הארומה.
משק מדליה — 28 שנה במושב כמהין
כשירון מדליה היה נער הוא התאהב בנגב, ומשם צמח משק משפחתי במושב כמהין. היום המשק מגדל כ-2,000 עצי זית, מייצר שמן זית, כובש זיתים וטוחן קמחים.
לפי המשק, המשפחה מלווה כל שלב — מההשקיה, דרך הקטיף, ועד הכבישה והאריזה. על התווית מופיע במפורש: מיוצר ומשווק על ידי משק מדליה, מושב כמהין, ד.נ. חלוצה.
שאר המשק אצלנו בחנות:
הכשרות — ומה כתוב עליה בדיוק
על הצנצנת מופיע חותם כשר למהדרין, בהשגחת הרב מאיר סויסא, רב אזורי — הרבנות האזורית רמת נגב.
ובשורה שמתחת, שלוש מילים ששוות תשומת לב: ללא חשש ערלה, טבל ושביעית.
זו לא נוסחה גנרית. ערלה — פרי משלוש שנות העץ הראשונות. טבל — תוצרת שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות. שביעית — קדושת פירות שנת השמיטה. שלושתן רלוונטיות באופן ישיר לפרי מטע ישראלי, ומשק שמצהיר עליהן במפורש אומר משהו על איך הוא מתנהל לאורך שנים, לא רק על מה שבצנצנת.
מלח וחריפות — שני דברים שכדאי לדעת מראש
מלח. כבישה היא שימור במלח, ואין דרך לעקוף את זה. לפי הסימון שעל הצנצנת: 960 מ״ג נתרן ל-100 גרם. הצריכה היומית המומלצת למבוגר היא סדר גודל של 2,300 מ״ג, כך שמנה קטנה היא נתח מורגש מהיום. מי שמאזן לחץ דם, מגביל נתרן או נמצא במעקב כלייתי — כדאי להביא את זה בחשבון ולהתייעץ עם רופא או דיאטנית.
חריפות. הזיתים מכילים פלפל חריף. מדובר בנגיעה עדינה ולא בזית חריף, אבל אם אתם מגישים לילדים או לאורחים שרגישים לחריף — שווה להזכיר להם.
טיפ פרקטי: שטיפה קצרה במים קרים לפני ההגשה מורידה חלק מהמלח שעל פני הזית. אל תחזירו זיתים שטופים לצנצנת — הנוזל המלוח הוא מה ששומר עליהם.
למי זה מתאים
- למי שקורא תוויות — ארבעה רכיבים, בלי חומרים משמרים ובלי מייצבי צבע. הצבע הגיע מהעץ.
- למי שמבשל — זה הזית שנמס לתוך הרוטב, הלחם והטפנד, ומביא איתו גם את התיבול.
- למי שמעדיף רך על פריך — אם הזית הירוק חד לכם מדי, זה הזית שלכם.
- למטבח שומר כשרות — מהדרין, ללא חשש ערלה, טבל ושביעית.
- למי שאוהב נגיעת חריפות — היא כבר בפנים, ולא צריך לעשות כלום.
רכיבים: זיתים איכותיים ממשק מדליה, מלח, פלפל חריף, לימון. מכיל מלח — 960 מ״ג נתרן ל-100 גרם. מכיל פלפל חריף. הזיתים מוגשים עם גלעין — יש להיזהר באכילה, ובמיוחד להשגיח על ילדים. גוון לא אחיד בין הזיתים הוא מאפיין של כבישה מסורתית ללא מייצבי צבע. לאחר הפתיחה יש לשמור בקירור. משקל כ-500 גרם נטו, ועשוי להשתנות במעט. הסימון שעל גבי הצנצנת הוא הקובע.





חוות דעת
אין עדיין חוות דעת.